פנים. יום. חדר מדרגות בבניין.

גבר צעיר (אמצע שנות ה20) יורד במדרגות. הוא מחליק.
 
קאט חד.

מונטאז' - פציעה ושיקום
-אמבולנס
-אור פלורסנט של בית חולים
-גבס על היד
-חבישות
-פיזיותרפיה
-צעדים ראשונים מהוססים עם קביים

הכול קצבי ומהיר, כמעט קליני

פנים. חדר אשפוז. יום 
הבחור שוכב במיטה, מחובר לעירוי, בהכרה מלאה, נראה עייף אך בסדר.

הרופא עומד לידו.

הרופא:חתיכת נפילה דפקת אה? 
טוב תסתכל על הצד החיובי, לפחות יהיה לך תו נכה.

הבחור מסתכל עליו.
חצי חיוך אדיש.
 

הבחור:כן אה...

יום למחרת. אותה סצנה.
אחות מבוגרת עם תלתלים ווייב של דודה נכנסת לחדר עם מגש אוכל מבאס.

האחות:איך אתה מרגיש חמוד?

הבחור:לא משהו... כל הגוף כואב עדיין 

האחות מחייכת בעידוד.

האחות:נו... לפחות יהיה לך תו נכה.

הבחור מביט בה. אותו חצי חיוך אדיש.
ואומר: כן אה...
 

זמן מאוחר יותר. סוף השיקום.

הוא כבר יושב על המיטה. הגבס עדיין על היד, אבל הוא זז יותר בחופשיות.

המשפחה נכנסת לחדר.
 

בן משפחה: איזה יופי שאתה כבר בסדר!
תראה את הצד החיובי - לפחות יהיה לך תו נכה!

הבחור מסתכל עליהם.
אותו חיוך קטן, אדיש.

הבחור: כן אה...

חוץ. יציאה מבית החולים. יום.
הוא יוצא, מתקדם אל רכב SMART קטן שממתין לו.
נכנס לרכב.
מתניע.
החלון נפתח.
הוא מוציא את היד המגובסת מהחלון, מחזיק את התו נכה
מבט קצר קדימה עם חיוך
אומר לעצמו תו נכה אה?
משחרר אותו, התו נופל על הרצפה.
הרכב מתחיל לנסוע.
פייד לשחור, לוגו SMART מופיע, 
כיתוב: לפחות יש סמארט.